"אמא, בואי לאכול", אני קוראת ומניחה את מגש הפיצה על השולחן. אין תשובה. "א-מא!", אני חוזרת בשנית. מאומה. "שוב היא בחדר שלו", אני נאנחת לעצמי.
אמא יושבת בחדר שלו על המיטה. היא מחבקת אל חיקה את הכרית ועיניה עצומות. החדר כתמיד, מסודר למשעי. מצעים נקיים מתוחים על המיטה, אין אף טיפת אבק על הספרים במדף, הדיסקים עומדים בשורה כמו חיילים, וזוג מכנסי מדים מונח מקופל ומגוהץ על הכסא בפינת החדר. החיוך של תומר ניבט אלי ממוסגר מהשולחן. "אמא, בבקשה, בואי נאכל", אני מפצירה בה ומקימה אותה בעדינות מהמיטה. היא מתרצה והולכת אחרי למטבח, גוררת את רגליה, העטויות בנעלי בית מהוהות, לא לפני שהיא מחזירה בעדינות את הכרית למקומה ומחליקה אותה.
היא מתיישבת ליד השולחן ובוהה במגש הפיצה. אני מרימה את המכסה שלו ומוזגת לנו קולה. "תראי", אני אומרת לה בעליצות, "הזמנתי עם זיתים ובצל. בדיוק כמו שאת אוהבת". היא מחייכת אלי חיוך שנעלם מהר מדי ושתינו לועסות בשתיקה. "את יוצאת הערב לאן שהוא?", היא שואלת אותי. "כן", אני עונה לה. אמא שוב שותקת. "אני יוצאת עם רונית. אנחנו הולכות למסיבה בנמל", אני מנסה להמשיך את השיחה. היא לא מגיבה. אני לא מתייאשת - "אמא, מה דעתך שבשישי הבא, כשאבא יחזור מחו"ל, נצא כולנו למסעדת הדגים, שפעם היינו אוכלים בה?". "נראה", היא ממלמלת בתגובה, "את יודעת איך אבא שלך עם הנסיעות לחו"ל שלו. יום לפני החזרה, הוא מודיע שהוא נשאר עוד שבוע". לפעמים אני חושבת איך זה שהוא לא מסוגל להישאר אפילו דקה אחת במקום בו היא מבלה את רוב שעותיה.
את שאר הארוחה אנחנו מעבירות בשתיקה. בסיומה אני מפנה את הכלים המעטים למדיח ואמא מדשדשת לה לסלון ומדליקה את הטלביזיה. קולו של קריין החדשות ממלא את הבית, "לוחם צה"ל נהרג בהיתקלות עם חוליית מחבלים". אמא מעבירה ערוץ.
כשאני מסיימת להתלבש, אני ניגשת אליה ומנשקת אותה על לחיה לשלום. "להתראות", אני אומרת לה, "לא אחזור מאוחר". המבט שלה נשאר ממוקד במסך. כשאני נפנית ללכת, היא לפתע קוראת אחרי, "איילת, תיקחי מעיל. שלא יהיה לך קר". "כן אמא", החזה שלי מתרחב ואני עונה לה בקול קצת מצטרד, "את צודקת. באמת קר בחוץ".
אני יוצאת מהבית, עולה על הטוסטוס ומפליגה אל תוך הלילה. אוויר קר מכה בפני ואני נושמת אותו עמוקות. כשאני מגיעה לכניסת המועדון, קולות של מוזיקה וצחוק, מקבלים את פני, וקבוצה ענקית של אנשים מתגודדים בפתח.
אני מתקשרת לרונית. "איפה את?".
"אני מה זה מצטערת מאמי", היא רוטנת לי, "נתקעתי בארוחה המשפחתית. את מכירה את אמא שלי. עד שלא מסיימים את הקינוח, לא קמים מהשולחן. תיכנסי, אני כבר אפגוש אותך בפנים".
אני נעמדת לי בין ההמון, שצובא על הדלתות והסלקטורית קולטת אותי ומסמנת לי להיכנס. בחורה לבד תמיד נכנסת ראשונה.
המולה, דוחק, אנשים מזיעים, מוזיקה צווחת מעל לראשי הרוקדים. אני מפלסת את דרכי לבאר ומנסה נואשות לתפוס את תשומת ליבו של הברמן.
"אין טעם מותק, עם הקריאות העדינות האלו, הוא לא ישמע אותך בחיים". אני מסתובבת ימינה. שיער שחור משוח לאחור בג'ל, כבן ארבעים, לבוש בטישרט שחורה חלקה. חיוך קצת שחצני. ביד אחת אוחז כוס משקה כבדה, מלאה עד מחציתה.
"תודה, אבל נראה לי שאני מסתדרת", אני מפטירה לעברו. "ברור שאת מסתדרת", הוא מגחך וצועק לברמן, "עודד, תביא לילדה איזה דרינק". הברמן פונה אלי ואני מבקשת וודקה רדבול. "מי לימד אותך לשתות? עודד, תביא לה גלנפידיך 18, ובלי קרח. וזה בסדר, מותק", הוא מוסיף לנוכח קולות המחאה, שאני משמיעה, "הפעם זה עלי. את הסיבוב הבא תקני לעצמך".
הוא מסתובב בכיסאו וסוקר במבטו את רחבת הריקודים העמוסה לעייפה. שרירי הכתף שלו בולטים מבעד לבד החולצה הדק. יש לו קצת שיערות שיבה בצידי הרקה, וקמט או שניים בזוית העין. אני לוגמת מהמשקה שלי. הוא מחליק לי בגרון כמו קטיפה עשירה.
"אה... תודה. זה באמת טוב".
הוא לא מסתובב אפילו.
אני נוגעת בכתפו בעדינות, "אני איילת".
"זאב", הוא מטה את ראשו אלי וחושף את שיניו בחיוך מזמין. הוא שואל אותי את כל השאלות הרגילות, ואני עונה על כולן ונותנת לו להזמין אותי לעוד סיבוב. הגוף שלי נהיה קל יותר, משוחרר. השיחה שלנו הופכת לאינטימית יותר. הפנים שלו ממלאות לי את כל שדה הראיה. אני מרגישה שהוא מודע לכל תנועה קטנה שאני עושה. הוא מניח כבדרך אגב את יד ימין שלו על הברך שלי, והיא מזדחלת לאיטה שם עד שהיא נחה על הירך, ונועצת בה את אצבעותיה. אנחנו מתקרבים קצת יותר. הוא מלטף לי את השיער ומושך אותי לכיוונו. העיניים שלו נועצות בי מבט רעב. יש לו ריח חזק של אלכוהול מעורב בסיגריות, וניחוח קלוש של אפטרשייב כבד, כמו זה שאבא שם.
ופתאום אני מתגעגעת. מתגעגעת כל כך עד שקשה לי לנשום. מתגעגעת כל כך עד שהבטן שלי מתכווצת לה פנימה ומגיעה עד לגב, והלב שלי עולה ויורד ושוב עולה ומגיע עד הגרון ונתקע שם עמוק. אני רוצה להעלם. אני רוצה להיות קטנה קטנה וליפול דרך הרווחים ברצפה עד לקצה העולם כמו עליסה במאורת הארנב שלה, ושהכאב לא יוכל למצוא אותי יותר לעולם.
ואני מניחה את הראש שלי על הכתף הרחבה שלו, ובתוך כל עשן הסיגריות והמוזיקה מחרישת האוזניים, אני בוכה. מרטיבה לו את החולצה בדמעות ונזלת, שזולגים להם עד הרצפה ועושים שם שלולית. עד שלא נותר לי אויר יותר.
